לוי נ' קמזון ביטון יזמות בניה בע"מ

פסק דין

זהו פס"ד בתביעה לשכר עבודה והלנת שכר, ולפיצויי בגין פיטורין בהריון.

הרקע לתביעה:א. התובעת עבדה אצל הנתבעת כמזכירה בחנות מיום 22/8/10 ועד ליום 3/10/10 , בס"ה 43 ימי עבודה (ברוטו).ב. התובעת לא עבדה בכל הימים בפועל. התובעת לא עבדה בכל ימי חול המועד סוכות שחל בתקופה זו, בימי ששי וכן יום נוסף אחד.ג. בתקופת העבודה התובעת הודיעה לנתבעת על הריונה. התובעת פוטרה בהיותה בהיריון.ד. נכון לעכשיו, טרם שולם לתובעת שכר עבודתה בגין הימים בהם עבדה.

המחלוקות בתיק:א. מהו השכר לו זכאית התובעת בגין תקופת העבודה. האם הנתבעת ניסתה לשלם לתובעת את שכרה או שמא נכונה טענת התובעת כי שכרה לא שולם לה על אף פניותיה. כפועל יוצא, מה שיעור השכר לו זכאית התובעת, האם היא זכאית לפיצויי הלנת שכר וככל שכן, באיזה שיעור. לעניין זה - מה היה הסיכום ביחס לשכרה של התובעת, האם על בסיס חודשי או שעתי. ב. האם נכונה טענת התובעת כי פוטרה בשל הריונה, ובהתאם לכך – האם זכאית לפיצוי בגין פיטורין שלא כדין, ובאיזה שיעור.

דיון:

א.סעיף 2(א) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988 (להלן: החוק), אוסר על מעביד להפלות בין עובדיו בפיטורים, מחמת הריון. זאת הן ע"פ תיקון מס' 9 לחוק שהוסיף מפורשות האיסור להפלות בשל הריון, והן קודם לתיקון זה, כפי שפירש בית הדין הארצי את החוק, כשקבע כי הפליה מחמת הריון היא הפליה בין עובדים "מחמת היותם הורים" (עע 1353/02 מרגליות אפלבוים - ניצה הולצמן, פד"ע לט 495).

ב.על פי סעיף 9(א)(2) לחוק, ועל פי הפסיקה, כדי להעביר לנתבעת את הנטל להוכיח שלא פיטרה את התובעת מחמת הריונה, על התובעת להביא ראשית ראיה לכך שהחלטת הפיטורים הייתה נגועה בהפליה מחמת היותה בהריון ושלא הייתה בהתנהגותה או במעשיה סיבה לפיטוריה.

ג.בדיון שקויים להוכחות, הופיעו מטעם התובעת – התובעת בעצמה, ומטעם הנתבעת – מר יצחק קמזון, מנהל הנתבעת (הגם שלא היה המעסיק הישיר שלה). מנגד, מר שמעון ביטון – המנהל והמעסיק הישיר של התובעת, ומי שעל פי הנטען פיטר אותה - לא הגיע לדיון ולא הגיש תצהיר מטעמו. בסיום שמיעת העדויות סיכמו הצדדים טענותיהם בע"פ.

ד.בעדותה הבהירה התובעת, כי לא הכירה את מר יצחק קמזון באופן אישי, וכי הוא לא דיבר איתה מעולם בענייני עבודה (עמ' 9 שורה 15). גם מר קמזון עצמו לא טוען שסיכם ישירות את תנאי העסקתה של התובעת עימה, אלא רק כי עודכן על ידי מר ביטון וכי "אני לא הייתי נוכח בשיחה איתם אבל אני נותן הנחיות לשמעון" (עמ' 9 שורה 31). האדם הנכון אשר אמור היה להעיד – הוא מי שהכירה, סיכם עימה את תנאי העסקתה, וידע את פרטי העסקתה באופן אישי, דהיינו - מר שמעון ביטון אשר , כאמור, כלל לא הובא להעיד. מר ביטון היה גם האדם אשר פיטר את התובעת, ויכול היה להעיד מידע אישי על נסיבות פיטוריה. הנתבעת, מטעמים שלה, ביכרה להביא אך את מנהל הנתבעת, מר קמזון - אשר לא סיכם עם התובעת באופן אישי את פרטי העסקתה, כמעט ולא הכירה, ולא ידע בעדותו פרטים חשבונאיים מידע אישי, אלא רק כעדות שמיעה. אפילו על פרט טכני כמו: האם התובעת מילאה כרטיס עובד או טופס 101 - השיב העד (עמ' 10 שורה 13) כי: "אין לי תשובה כי אני לא יודע" . אמנם לדבריו, היה מעודכן בכל פרטי העסקתה - אולם בכך אין די, והיה על הנתבעת להביא לעדות את האדם שידע את הפרטים מידע אישי . זאת, במיוחד לאור העובדה, שלא נערך עם התובעת כל הסכם בכתב ולא ניתנה לה "הודעה לעובד" כנדרש בחוק - מסמך בו היה ניתן לאמת את דבריו. כיוון שלא הייתה כל מניעה להביא את מר ביטון לעדות (ומכל מקום לא ניתן כל הסבר מדוע לא הובא לעדות), הרי שעדותו של מר קימזון, בכל אותם עניינים שהם עדות שמיעה – אינם יכולים להתקבל, ואי העדתו של מר ביטון פועלת כנגד הנתבעת. לעניין זה יצויין, כי אמנם בית הדין רשאי לחרוג מדיני הראיות ואף להכשיר בנסיבות מסויימות עדות שמיעה, אך אעפ"כ, איננו מוצאים לנכון לעשות כן במקרה שלפנינו, כיוון שכלל לא ניתן כל הסבר מדוע לא הובא העד הרלבנטי מטעם הנתבעת.

ה.יחד עם תצהירי הנתבעת הוגשו כרטיסי עבודה ממוחשבים של התובעת. התובעת העידה – עדות אמינה - כי היא לא חתמה על כרטיסי העבודה. גם מתוך עדותו של מר קמזון עולה, כי התובעת לא הייתה זו שהחתימה את הכרטיסים, אלא רק מר ביטון, ואילו מר ביטון – כאמור – לא הובא לעדות. לפיכך לא התיר בית הדין הגשת מסמך זה, שהוגש שלא באמצעות עורכו, ולפיכך לא ניתן לראות בכרטיסים שהוגשו ככאלה המשקפים את ימי ושעות עבדותה בפועל.

ו.כפי שנאמר לעיל – התובעת עבדה אך תקופה קצרה בנתבעת. מתוך 43 ימים, אין חולק כי לא עבדה בימי ששי, בחול המועד סוכות וכן לא עבדה יום אחד נוסף, כשלדבריה נאמר לה לגבי אותו יום, שאין צורך שתגיע. לטענת מר קמזון – סוכם עימה אמנם על שכר של 4,500 ₪, אולם זאת על בסיס שכר יומי – דהיינו – שרק אם תעבוד את כל הימים והשעות תוכל להגיע לסכום זה. טענה זו אינה יכולה להתקבל (שוב – בהיעדר מר ביטון ובהיעדר הודעה לעובד). אולם יתרה מכך, לו רצו יכלו להודיע לה מה השכר השעתי – ודבר זה לא נעשה. כיום, בדיעבד, טוענת הנתבעת כי היה צריך לחשב את שכרה לפי 22 ₪ לשעה, אלא שלאור עדותה האמינה של התובעת – שוכנעו שאין הדבר כך ונאמר לה מפורשות שתקבל 4,500 ₪, נטו, כטענתה. הנכון הוא, שגם אם עבדה על בסיס חודשי (כפי שאכן שוכנענו שכך היה), אם נעדרה שלא על פי המוסכם עימה או בימים בהם לא הייתה לה זכות להיעדר – מותר לקזז משכרה האחרון בגין ימים אלו, כפי שיבוהר בהמשך.

ז.נבדוק, אפוא, את היעדרויותיה של התובעת:לגבי יום היעדרות אחד – יש לזקוף זאת לזכות חופשה שנתית שהגיעה לה, לכן אין מקום לקזז זאת משכרה.לגבי אי עבודה בימי ששי: בעניין זה התעוררה מחלוקת בשאלה האם סוכם עם התובעת שתעבוד בימי ששי, או רק בימים א-ה כטענתה. גם בנקודה זו אין כל עדות מידע אישי, ועל כן מתקבלת עמדת התובעת שלא נסתרה, כי סוכם עימה שתעבוד 5 ימים בשבוע. לפיכך אין לקזז משכרה – כפי שעשתה הנתבעת, את ימי השישי בהם לא עבדה.לגבי חול המועד - משהתובעת עבדה תקופה כה קצרה – לא הייתה זכאית לימי חופשה בשכר של חול המועד, ואין זה סביר שתקבל מיד עם תחילת עבודתה – על חשבון המעסיק – ימים אלו, מבלי שנצברו לזכותה ימי חופשה. לכן בנקודה זו, יש להפחית את חמשת ימי חול המועד שבהם לא עבדה, מהשכר שהגיע לה. מכל האמור לעיל זכאית התובעת לשכר הנתבע על ידה, בקיזוז 950 ₪ בגין ימי חול המועד, ובסה"כ זכאית התובעת לשכר עבודה בשיעור של 5,520 ₪.

ח. שאלת פיצויי ההלנה:אין חולק, כי עד עתה לא קיבלה התובעת את שכר עבודתה. עבור חודש אוגוסט 2010, קיבלה התובעת צ'ק על סך 1,400 ₪, אשר לא כובד על ידי הבנק. לטענת מר קמזון נשלח אליה צ'ק נוסף, לפי הכתובת שמסרה התובעת לנתבעת, אך המכתב בצירוף הצ'ק הוחזר, מאחר שהתובעת לא עידכנה את כתובת המגורים הנכונה שלה. לאור זאת נטען, כי החזרת הצ'ק מהדואר (בסכום של 1,400 ₪) לא הייתה בשל רצונם להלין את שכרה אלא בעטיה של התובעת שלא הודיעה על החלפת כתובתה. כך גם לגבי הצ'ק השני שנשלח לתובעת (ההפרש עד לסכום של 3,237 ש"ח בו הודתה הנתבעת), אשר נטען שנשלח לתובעת לפי הכתובת שמסרה לנתבעת (ושאף נרשמה ככתובתה בכתבי בית הדין). בעניין זה, לא ניתן לבוא בטענות לנתבעת, כאשר המכתבים הוחזרו. אלא, שלכל המאוחר, היה על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום שמודה בו – מיד לאחר הדיון בבית הדין, בו הבהירה כב' הרשמת לנתבעת שעליה לשלם בדחיפות כל סכום שמודה בו. כאמור, הנתבעת מודה כי התובעת זכאית לשכר של 3,237 ₪. לפיכך, ולכל המאוחר מיד לאחר מועד הדיון בבית הדין (20/10/11), היה עליה להעביר לתובעת סכום זה - ולו גם באמצעות בא כוחה שכתובתו הייתה ידועה. לפיכך ממיום 20/10/11, יישא הסכום של 3,237 ₪ פיצויי הלנה מלאים. לגבי היתרה שלא שולמה – בסך של 2,283 - מאחר שמדובר בסכומים שנקבעו על ידי בית הדין והייתה לגביהם מחלוקת כשל ממש – יישאו ריבית והצמדה ממועד סיום העבודה (1/11/10), ועד למועד התשלום, ובלבד שהתשלום יבוצע תוך 30 יום מיום המצאת פסה"ד לידי הנתבעת או בא כוחה. ככל שסכום זה לא ישולם תוך 30 יום כאמור, יישא סכום זה ריבית והצמדה מיום 1/11/10 ועד ליום מתן פסה"ד, ומיום מתן פסה"ד יישא (סכום הקרן) פיצויי הלנת שכר מלאים,וזאת עד למועד התשלום בפועל.

ט.האם זכאית התובעת לפיצוי בגין פיטורין שלא כדין: כאמור, בסה"כ עבדה התובעת 43 ימים (ברוטו), שזוהי , כל הדעות , תקופה קצרה. לטענת מר קמזון, התובעת הייתה אך בתקופת ניסיון למשך שלושה חודשים, ומשלא עמדה בניסיון – ניתן היה לפטרה, ואין לכך קשר להיריון. גם בעניין זה – לא הובא לעדות מר ביטון, ומאידך – לא הומצאה הודעה לעובד ממנה ניתן ללמוד על היותה בתקופת ניסיון. הגם שסביר שאדם בתחילת עבודתו יהיה בתקופת ניסיון, עניין זה כלל לא הוכח. לטענת מר קמזון (שכאמור, לא הוא האדם שפיטרה, גם אם עודכן) – הסיבה שהוחלט על פיטוריה הייתה חוסר שביעות רצון, ואיחוריה והיעדרויותיה מהעבודה. מנגד , העידה התובעת כי פוטרה לאחר שנאלצה לשהות בחופשה בשל דימומים בהריון, ואף הביאה אישורי מחלה, וכי לאחר הודעתה למר ביטון על ההיריון ועל כך שתיעדר בשל הוראת הרופא (ובשל הדימומים), נאמר לה שלא תבוא יותר.לאחר ששקלנו את כלל הנסיבות, הרינו קובעים כי התקיימו הנסיבות להעברת הנטל לידי הנתבעת להוכיח כי הפיטורין לא נבעו בשל ההיריון. יחד עם זאת שוכנענו, כי בפועל, נטל זה לא הורם במלואו. לעניין זה יצויין, כי לאור תקופת העבודה הקצרה, לא מן הנמנע כי אכן לא הייתה שביעות רצון מלאה מהתובעת. יחד עם זאת שוכנענו לאור עדות התובעת, כי היווה ההיריון שיקול נוסף לפיטוריה, אף כי לא בלבדי. דבר זה נלקח בחשבון לעניין גובה הפיצוי. כך גם לקחנו בחשבון, בחישוב הפיצוי, גם את מצבה הכלכלי של הנתבעת אותה עת – דבר שיכול אף הוא להסביר, ולו באופן חלקי, את הרצון שלא להמשיך את עבודתה (כאשר נכון להיום, וע"פ עדות מר קמזון – החברה אינה פעילה, חסרת נכסים ולא פורקה). בנוסף – לא התקבל כל הסבר מדוע פוטרה התובעת ללא כל שימוע, דבר המצדיק פיצוי. בעניין זה, לעובדה שעבדה אך שבועות ספורים, יש השלכה לעניין גובה הפיצוי שתקבל התובעת בגין היעדר שימוע, כשיש הבדל בגובה הפיצוי, בין מי שעבד אך שבועות ספורים ופוטר ללא שימוע, לבין מי שעבד בחברה מס' שנים, ופוטר באותה צורה. עוד יצויין כי אין חולק שהתובעת לא קיבלה תלושי שכר, אף כי רכיב זה בתביעה לא כומת (ומתייחס לתקופה בטרם תיקון החוק לעניין זה).

סוף דבר:לאור כל האמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובעת את הסכומים הבאים:1.סך של 15,000 ₪ כפיצוי בגין פיטורין שלא כדין.2.סך של 5,520 ₪ כשכר עבודה. מתוך סכום זה, הסך של 3,237 ₪ יישא פיצויי הלנה מיום 20/10/11 ועד ליום התשלום בפועל, והיתרה תישא ריבית והצמדה/פיצויי הלנה כמפורט בסעיף 4ח' דלעיל. מעבר לכך אין בית הדין פוסק כל תשלום בעד נזק לא ממוני (סכום שאף לא כומת).

3. סכום של 2,500 ₪ כשכ"ט עו"ד.ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.

ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ב, 15 מאי 2012, בהעדר הצדדים

נציג ציבור(ע)נוריאל ממליה

נציגת ציבור(מ)וידה ילוז

יפה שטיין, שופטת